אני זוכרת בבהירות את הרגע שבו הבנתי שלאמא שלי יש רצונות אמיתיים משלה. אחר הצהריים אחד היא הכריזה ש "היום אבא ישאר אתכן" ויצאה מהבית, כעבור כמה שעות היא חזרה ובידיה שקיות בגדים שרכשה לעצמה. היא הראתה לנו בהתלהבות את מה שקנתה ואני נדהמתי מהחיזיון, אמא שלי רצתה משהו לעצמה ואפילו בחרה לספק את רצונה על פני בילוי זמן איתנו. עד כמה שזה נשמע מטורף, עד שלב מאוחר בחיי הייתי משוכנעת שכל תכלית קיומה של אימי בעולם נועד בשבילי ועבורי.
אמא שלי הייתה טוטאלית בכל מה שקשור אלינו, הרבה לפני שהמושג הורות הליקופטר הוטבע. הורי הליקופטר הם הורים שמגוננים יתר על המידה, מעורבים בחיי הילדים במידה גבוהה מידי ובגדול מנסים לייצר עבור ילדיהם חווית חיים נטולת קושי, כישלונות ואכזבות. הילד נמצא במרכז וההורה כל הזמן חג מעל הילד - כמו הליקופטר - משקיף מלמעלה כדי לבדוק מה קורה איתו בכל רגע.
סגנון ההורות הזה נובע הרבה פעמים משילוב של החברה שבה אנחנו חיים, לצד מרכיבים אישיותיים של ההורה.
החברה שלנו כיום היא מאוד תחרותית ומונעת הישגים. קל מאוד לראות מי התקבל לבית ספר מסוים, מי חגג יומולדת עם עשרות חברים ומי מקבל תעודה של שחקן מצטיין בנבחרת הכדורסל. הורים שיש בהם מרכיב תחרותי לרוב ייטו לכיוון הזה. גם הורים עם מרכיב חרדתי עשויים ללכת בכיוון הזה. בכל פעם שהילד יחווה תסכול קטן, הם יגיבו בעוצמה משום שלא יהיו מסוגלים לשאת את המתח בלראות את הילד שלהם נעלב או לא מצליח. הורים רבים מתקשים להבין ובאמת להפנים שהילד שלהם הוא לא הם. שהכישלון או ההצלחה של הילד שלך, הם לא הכישלון או ההצלחה שלך. שהילד צריך למצוא את מקומו בעולם ולא להיות שלוחה של ההורה.
מה ההשלכות של סגנון הורות כזה?
מריה מונטסורי תמצתה את זה היטב כשאמרה "כל דבר שאתה עושה בשבילי, אתה לוקח ממני".
הבעיה העיקרית היא פגיעה בעצמאות של הילדים שלנו וביכולת שלהם להתמודד עם קשיים. הם מתרגלים לכך שההורה נחלץ לעזרתם ופותר עבורם את הקשיים, רק שאנחנו לא תמיד נהיה שם, המעורבות שלנו בחייהם תלך ותפחת באופן טבעי. בסופו של דבר, הילדים האלו יגדלו להיות שבריריים וחרדתיים. הם יתפסו קושי כמשהו מאוד מסוכן ומפחיד. הם גם יזמו פחות בחייהם כי הם רגילים שמישהו אחר עושה עבורם. ממש כמו שאני תפסתי את מקומה של אימי בעולם כשהייתי קטנה, ילדים כאלה מגבשים תמונה מאוד מעוותת שאנשים קיימים רק כדי לדאוג להם ולשרת אותם. לבסוף, זה גם פוגע בערך העצמי של הילד. כשההורה עושה הכל עבורו, הוא מעביר לו מסר שהוא חלש, שהוא לא יכול להתמודד בכוחות עצמו.
בואו לא נשכח שכל זה גם פוגע מאוד בנו ההורים. בהורות הליקופטר, אנחנו למעשה מעבירים לילדים שלנו מסר שנועדנו רק ככלי שרת עבורו. שאין לנו קיום משל עצמנו. אנחנו מבטלים ומתישים את עצמנו עד שלא נשאר לנו אוויר. טובת הילדים שלנו חשובה אבל חשוב שנדאג גם לרווחה הנפשית שלנו.
אתם אולי חושבות עכשיו "מי אלו ההורים האלו? בטח לא אנחנו!". אז זהו, שלרוב הורים לא מודעים לכך שהם כאלה והאמת היא שיש פה ספקטרום - יכול להיות שאתם באמת לא כאלה באופן המוחלט של ההגדרה אבל שיש מרכיבים מסוימים בהורות שלכם שיש להם קווי דמיון לסגנון הזה. שאלו את עצמכם עד כמה אתם מעורבים בחיי הילד שלכם, האם אתם מנהלים לו את סדר היום, קובעים עם מי הוא ייפגש, נבהלים מאוד כשהוא מספר להם שהוא מתמודד עם קושי, מוצאים את עצמכם פעילים מאוד כדי להסיר ממנו את הקושי הזה, בלי לעצור לרגע ולבדוק מה באמת הכי נכון עבורו.
מה אפשר לעשות עם זה?
בהתייחס להתמודדות עם תחושה של חוסר הצלחה, במקום למנוע אותה מהילדים שלנו, ננסה להסתכל על הצד הטוב שבה ונציע את הקרבה שלנו כשהם חווים אותה. אם הילד נעלב, אפשר להיות איתו בעלבון בלי להיבהל מזה שהוא חווה רגש לא נעים. במקום לנסות לשנות כל הזמן את המציאות החיצונית של הילד, צריך לחזק אותו מבפנים ולתמוך בו. לספר לו כמה אתה אוהב אותו ומאמין בו - בדיוק כפי שהוא.
אם אנחנו רוצים לאמץ גישה שמעודדת עצמאות ומאפשרת לילד להתמודד, אפשר ליישם את זה בשיטה מדורגת:
עושים את המשימה עבור הילד
עושים את המשימה עם הילד
צופים בילד עושה את המשימה
נותנים לילד לעשות את המשימה לבדו
תבחרו משהו אחד פשוט להתחיל ממנו, ואם חסרים לכם רעיונות תקראו את הפוסט הבא...
